יום ראשון, 14 בינואר 2018

ירוק, שקט ומזמין, נחל עמוד ביום שמש חורפי, עם טחנות קמח ומבטשות משמאל ומימין.

אסכולות, בצידי הדרך, 2017-18, טיול 3, נחל עמוד עליון, מדריך חנן אזולאי


פנה הגשם, חלף הלך לו... נו, רק בינתיים, סך הכל זה ינואר ונקווה שעוד ירדו גשמים השנה...  עכ"פ מזג האויר היום הוא לצידנו, אמנם שעות הבוקר קצת אפרוריות ומעורפלות, אך זה חולף עד מהרה והשמש מציצה בין העננים עם הגיענו לחניון לילה "עיקול מירון", כך שמו במפה. 


עוד קודם לכן באוטובוס בדרכנו לכאן מחניית הבוקר בצומת אלונים, אנו שומעים מפיו של חנן אזולאי מדריכנו להיום, מעט דברי תורה בדבר חורשות האלונים הניצבות משני צידי הכביש, פריחת החורף-אביב הממשמשת ובאה, שתחילתה בכלניות, שכאן עתידות הן להופיע בשלל צבעי סגול-לבן-אדום, שלא כבדרום ששם שולט האדום בלבד, ענייני המוביל הארצי שאנו חולפים ליד תעלתו הפתוחה ועתה נשקלת האפשרות להפוך את מגמת הזרימה שלו : במקום לשאוב  את מי הכינרת ולהזרימם דרומה, להזרים אליה מים מותפלים ע"מ להצילה מהידלדלות, ועוד.



כאמור, מתארגנים להליכה בחניון האמור למרגלות הר מירון, מעט דברי פתיחה על התוואי שבו נלך ועל מה שצפוי בו. 
מתחילים לגלוש אל אפיקו של נחל מירון כשמגמת פנינו מערבה ואחר כך דרומה,  עצירה ראשונה במורד הדרך מלווה בהסברים על טחנות הקמח הפזורות לאורכם של הנחלים עמוד ומירון, ועל הפונקציות החברתיות שהן מילאו בנוסף על טחינת הקמח, על המבטשות ששימשו בתהליך עיבוד הצמר, בהשתמשן, כאחיותיהן טחנות הקמח, בכוח המים הזורמים במורד הנחלים כדי להכות בפטישים כבדים על אריגי הצמר ובכך למנוע את התכווצותם. כל זאת קרה במאה ה-16 בעת שהתפתחה בצפת תעשיית טקסטיל שבה עסקו רבים ממגורשי ספרד שהגיעו לעיר ולסביבתה.



ממשיכים לגלוש במורד נחל מירון ופוגשים כלניות ראשונות, ולטאה זריזה (בד"כ, לא היום...) שנאמר עליה שבימי החורף היא נכנסת למעין תרדמה, או חילוף חומרים נמוך, כאותם דובים הישנים את שנת החורף שלהם. לא ידוע על קשר משפחתי בין שני המינים.

בענייני בוטניקה מרחיב חנן ומשווה בין עולם האבקת הפרחים לבין עולם העסקים : יחסי הגומלין בין ה"ספקים"- הפרחים, לבין ה"צרכנים"- החרקים וסוכני ההאבקה האחרים, כשכולם נהנים משיתוף האינטרסים.




ממשיכים באפיקו של נחל מירון ואחר מטפסים דרומה אל מחוץ לאפיק בואך חניון כפר שמאי-נחל עמוד, שם מהווה קווצת נוצות תרנגולת עילה הולמת להיכנס לנושא הקשר שבין השלכת עופות מתים לערימות זבל לבין התרבות התנים ותפוצת מחלת הכלבת שמתגברת כתוצאה מהתרבות זאת. 




 
לאחר עצירה קצרה בחניון למנהלות חיוניות ולפינוי פצועים, גולשים לכיוון נחל עמוד כשבדרך עוברים את משטרת עין-א-תינה שהוקמה בזמן המרד הערבי (1936-39) ע"מ לשמור על תחנת השאיבה שנמצאת במעיין שמתחתיה.




מהמשטרה אנו גולשים שוב אל אפיקו של נחל מירון ואל תחנת השאיבה האמורה בעין יקים. משם דרום מזרחה ולמפגש הנחלים מירון ועמוד, ודרומה באפיקו של נחל עמוד, על הצמחיה הענפה שבו, המים הזורמים בחלקו, גשרי האבן העתיקים והמקושתים ואלה החדשים העשויים עץ, טחנות הקמח הפזורות משני צידי הנחל, והכל בשקט ובירוק משובב עין ונפש.








ממשיכים דרומה באפיק נחל עמוד עד לבריכות שכווי, שם עוצרים כדי לסעוד את נפשנו, גם שם נוכחת טחנת קמח מרשימה ורבת קשתות ואפילו את גלגל הכפות שהופך את זרם המים לכוח מכני, ניתן לראות בתחתיתה.


גלגל הכפות עוד כאן מסתבר


ממשיכים דרומה באפיק הנחל המאתגר, לעיתים בירידות ארוכות ומתישות ולעיתים בטיפוס על דופן מצוקית או דילוג על בולדר כזה או אחר.















בסופו של דבר מגיעים אל מחוז החפץ שהרי הוא האוטובוס המיוחל הממתין לנו בחניון נחל עמוד תחתון, מזרחית לצומת נחל עמוד הידוע גם בכינויו צומת קדרים, עם תמים אבו שוקרי הנהג ושאר זריזים שהגיעו ראשונים.



המתנה של שעה וחצי בקירוב ל"זנב" שאינו מורגל בטיולים כגון אלה, מכניסה אותנו לחושך, אבל בסופו של דבר, כולם מתכנסים ומפליגים הביתה.


תודה לחנן על ההדרכה, לאיתן המלווה המתמיד, למקס החובש, לאבו שוקרי הנהג, ולכם שהייתם חברה נעימה כדרככם.

התמונות שצילמתי נמצאות כאן וכאן,

אנימציית המסלול של איתן נמצאת כאן. תודה איתן ! (הוא היה עסוק במינהלות של פינוי פצועים וליווי זנבות, ולא הספיק לצלם...)

להתראות בטיולים הבאים,


אבי


יום שבת, 2 בדצמבר 2017

מדבר יהודה בתצוגת-נוף מרהיבה, עם תמרור ובוקק ובסוף עניבה

אסכולות, בצידי הדרך 2017-18, טיול 2, מצוק תמרור לעין בוקק, מדריך צחי גלובין


לפעמים אני חווה את הטיול כלחן או שיר, שהדמויות הזעירות שלנו, כנמלים, כותבות עוד שורה של תווים בנוף ומנסות להצטרף לרגע אל ההרמוניה הנוכחת כאן עוד מימים. הגבעות, עתים עגולות ורוגעות, עתים נחתכות במצוקים דרמטיים, השמיים שבכל עונה מספקים אור ותפאורה שונים, חום וקור, רוח, שמש וגשם, הצמחים ובעלי החיים, בעלי הכנף והזוחלים, וגם עמיתינו המטיילים, יש המקשיב בשקט ויש המכריז על נוכחותו בקולי קולות של גרונות או אגזוזי אופנועים, כאומר : "הנני כאן", ואלה כאלה, צובעים ומתנגנים אל תוך הטיול הזה, אל תוך היום הזה, שאפילו אם דשנו בו במסלול ובשכמותו כבר כמה וכמה פעמים, הרי שבכל פעם המנגינה היא שונה ומענגת.


והפעם דרום-מזרח מדבר יהודה, מצוק תמרור לעין בוקק.

באוטובוס בכביש היורד מערד לים המלח, מעיר אותנו צחי ונותן קצת רקע על הסביבה שבה אנו עוברים : נחל באר שבע המהווה את אגן הניקוז הגדול ביותר כאן, סוגיית הבדואים המנסים לשמר את אורח החיים המסורתי ולעומתם המדינה המנסה להכניסם למסגרת מודרנית מבחינת תשתיות ואורח חיים, אפשר לומר שאחרי כמעט שבעים שנות קיום המדינה, בהצלחה מוגבלת למדי.
קצת תיבול היסטורי בעניין תל ערד המתאפיין בכך שהשכבות הארכאולוגיות שלו נחשפו לרוחב ולא לעומק, פחות חפירה בשטח יותר "חפירה" של ארכאולוגים ומדריכים...   עניין נוסף הוא אי הבהירות בקרב ההיסטוריונים בעניין נוכחותם של בני ישראל על שבטיהם בזמן כיבוש הארץ עם ההגעה ממצרים, בתל ערד, והרוצה יקרא ויעמיק.


עוד מרחיב צחי בעודנו באוטובוס, בעניין שביל ישראל העובר כאן בנחל יעלים, על הסטת השביל כתוצאה מהסכמים עם צה"ל ורפא"ל בעניין שטחי אש וכד'.

מגיעים לנקודת ההתחלה ומתארגנים, הסוגייה הנצחית של "מה ללבוש" עולה כאן כמדי טיול ובמיוחד בעונות המעבר, וקדימה לדרך.




עצירה ראשונה מוקדשת לסקירה גאוגרפית של מדבר יהודה וכן ההגדרות של סוגי מדבר שונים והתנאים הדרושים לכל סוג של מדבר, טמפרטורות, משקעים וכו', צחי מבטיח שהמסלול כולו הוא במגמת ירידה, נראה אם הוא גם יקיים.





הנמלים-תווים שזה אנחנו, מגיעים לצוק תמרור, ששמו ניתן לו, כך צחי, מהעובדה שממנו ראו בבירור את התמרור שעל דרך הג'יפים ממצדה לשפך זהר העובר מתחתיו. סקירת נוף המתחייבת מהפנורמה המרהיבה הנפרשת לכל כיווני האופק, כמה מילים על ים המלח, על מפלסיו בשני אגפיו, הצפוני המתרדד והדרומי הגואה כתוצאה משקיעת המלח בתחתיתו ומסכן את מתחם המלונות בהצפה, הגורמים לכך, המהלכים האפשריים לפתרון הבעיות, אלה שנעשו ואלה שבתכנון, קצת גיאולוגיה וענייני מינוח בעניין בקע ים המלח שנקרא פעם "השבר הסורי אפריקני" עד שהוחלט ש"שבר" היא מילה קצת שלילית לבטא תהליך גיאולוגי, ועוד.




גולשים לאפיקו של נחל בוקק, עדיין בקטע המתון, פוגשים חבורה של גמלים וצחי מסביר שאין דבר כזה "גמלי בר", אלא שלכל גמל יש שם, כלומר בעלים, וכן מתעכב על תכונותיו הרפאיות של חלב הגמלים, כאלה הידועות משכבר וכאלה שנתגלו רק לאחרונה.






עצירה קצרה באפיק הנחל ע"מ להתעכב על הצמחייה הנוכחת כאן, המלוח, האשל, והרותם ותפקיד המליחות שעליהם ובתוכם בהתאמתם לתנאי המדבר.



ממשיכים לגלוש וחונים מעל המפל העליון לארוחת בוקר, המלווה בהסברים גיאולוגיים על היווצרות המפלים והתחתרותם לאחור, על הדרך שעברו חוקרים ומדענים שונים עד שהגיעו למידע הנכון באשר לגובה מתחת לפני הים של ים המלח (מינוס 396), הנסיונות השונים במהלך השנים ל"החיות" את הים ולהשיב אותו למפלס גבוה, תעלות הימים על גירסאותיהן השונות, הסדרי המים עם ירדן לפני ואחרי הסכם השלום, הבעייתיות של כל אופציה מהיבטים שונים ועוד.  




על אף שהסיפורים דלמעלה היו מעניינים ומרתקים, את ההצגה גנבה הפואמה "עניבות במדבר" של יהודה אטלס שצחי הביא כמעין אילוסטרציה המתחברת בדיוק למקום בו חנינו : מצד אחד המדבר המייבש ומצד שני, כמטחווי קשת, המלונות המפונפנים הקורצים במורד המצוק.
והרי היא לפניכם :

עניבות במדבר / יהודה אטלס

מעשה באדם שהיה תועה במדבר,
נגיד קלהארי, סהרה, חייבּר,
ישימון של ממש בלי הנחות,
מאה מייל לישוב הקרוב לפחות.

השמש למעלה קופחת כאש,
הצפחת ריקה, גרונו מתייבש.
זוחל על ארבע על גחונו הלוהט,
אם לא ימצא מים, עוד רגע הוא מת.


ולפתע, בטרם ייפח את רוחו,
מוכר עניבות בא נכחו,
מלוקק, נעלי לק, באמצע אי-אנה,
רוכל אמיתי לא פאטה מורגנה,

קל וחופז עם חיוך מסולסל,
הוא פונה לזוחל שכמעט הפך ז"ל
ואומר בנימה עניינית חביבה:
"
אולי ת´רוצה לקנות עניבה?"

מביט אז האיש כלא מאמין,
בחיים לא ראה משוגע כזה מין,
ואמר: "עניבה? בשביל מי? בשביל מה?
בשביל בן אדם מתפגר מצמא?
באמת, לא יפה בגוסס לשטות,
מה שחסר לי זה מים לשתות"

"
מים?" כך סך הרוכל בתהייה,
"
מים? נו, אין כאן בכלל בעיה.
´
תה זוחל עוד טיפונת קדימה, חביבי,
ומגיע למלון אקסקלוסיבי,                                                           


עצים ודשאים, רימונים, ענבים,
נווה מדבר חמישה כוכבים,
תאמין לי, אואזיס שהוא חוויה,
שם גם תוכל לשתות לרוויה,
זה קרוב, זה כאן בסביבה,
אולי בכל זאת תקנה עניבה?"

"
לא, לא" האיש אז אמר בצווחה,
"
לעזאזל העניבות המחורבנות שלך!"
וכך אפילו בלי תודה רבה,
נעלם הרוכל כלעומת שבא.

בעיני הגווע נדלק אור שמח,
גרר עצמותיו על החול הקודח,
ואכן אחרי קטע של ייסורים ופרך,
הגיע, בסופה של אותה דרך,
אל שער נעול בחומה המכתרת,
מלון חלומות, מלון לתפארת,

בו גבירים וגבירות יושבים במנומס,
לוגמים אפריטיף ועסיס אננס,
ומסיחים בכל, אין כל פלא,
על ריבית ועל בורסה וכיוצא באלה,

אך בטרם הספיק להודות לאל
על פדות הנס ולברך הגומל,
זקיף מזויין חסם את דרכו,
העיף בו מבט כבוחן את ערכו
והרעים בקולו, ובידו הכידון:
"
רגע אחד, לאן-זה אדון?"

"
אני למלון", בשארית אוניו,
חירחר הגוסס והרים את עיניו
וראה אז שלט, קבוע כחוק,
בשבע שפות, הנראה מרחוק
שבו, אבוי, כך קרא הנווד:

"
הכניסה עם עניבות בלבד!"


מכאן, פחות או יותר, מגיעה הירידה הגדולה במעלה בוקק, אם תשאלו אותי, הרי שירידות ולו התלולות שבהן, עדיפות בעיניי על עליות, בעיקר כשתרמיל לא ממש קל מוסיף כמה קילוגרמים למשקל גופי שאינו מן הקלים גם ככה. אני יודע שלא מעטים, בעיקר כאלה שברכיהם נוגשות בהם, אינם נמנים על מפלגתי זאת, אולם אני רואה בירידות ובדילוג בין סלע יציב אחד למשנהו היציב פחות, מעין מחול, וזה אולי, מתחבר למוזיקה שהזכרתי בהתחלת הפרק...   ומעלה בוקק מספק גם לי, החובב ירידות, אתגר לא קטן ולא קצר, שלא לדבר על חברי המפלגה שמנגד.




גם לשבילים ארוכים יש קצה, מסתבר, וגם למעלה בוקק יש תחתית שהדובדבן שבה הוא הוא המעיין (שנמצא במעלה הנחל והגישה אליו חסומה כיום) המיוצג על ידי בריכה רדודה שמימיה צלולים, הנמלאת על ידי מפל דו זרמי, שאחדים מאיתנו ואף מטיילים אחרים טובלים בה להנאתם, מוקפת בקני סוף ומתרוקנת אל מפלונים נוספים במורד הנחל המוליך את מימיו במורד האפיק מזרחה, לכיוון ים המלח.





שביל המים הרדוד אף הוא בימים אלה, עובר בתוך סבך קני-הסוף ועצי האשל ומהווה סיום נינוח ושליו למסלול הנחמד של היום, שהצטיין בנוף יפה, במזג אויר צלול ולא חם, אוירה נינוחה ומדריך חייכן ורב ידע.





חוצים את כביש המלונות במעביר המים הגדול שמתחתיו, נוהל אוטובוס והביתה.





תודה לצחי המדריך, לאיתן המלווה, ליואב הנהג וליבגני החובש המאבטח, ולכם כמובן.

כל התמונות שצילמתי נמצאות כאן

התמונות של איתן נמצאות כאן

האנימציה של המסלול שאיתן העלה נמצאת כאןתודה לך איתן.


להתראות,


אבי