פלוגה י' חרמ"ש, מלחמת יום הכיפורים 1973

 

פלוגה י' חרמ"ש, גדוד טנקים 184, מלחמת יום כיפור

באוקטובר 1973 היתה אמורה פלוגת החרמ"ש י' של גדוד 184 בחטיבה 14 לסיים את ה"קו" – שלושה חודשים של סיורים ותצפיות לאורך תעלת סואץ בגזרות המרכזית והצפונית שלה. ב-6 לחודש הושלכה הפלוגה ואיתה כל הצבא והעם לסערת המלחמה, אלא שככל העומדים בקו הראשון, עבורה היה זה אירוע משמעותי וקשה שגבה מחיר יקר בחיי אדם, בפצועים בגוף ובנפש.

חלפו שנים לא מעטות עד הרגע שבו היו החברים בפלוגה מוכנים להיפגש, לדבר ולחדש קשרים, בינם לבין עצמם ובינם לבין המשפחות השכולות, כדי לחזור לרגעים הקשים ממרחק הזמן והכאב ולנסות להבין ולחבק את הרגשות שחיכו לפיענוח ולהכלה.

מרגע זה ואילך ועד היום, מתקיים ומתחזק הקשר בין רוב חברי הפלוגה ועם המשפחות השכולות, וככל שעוברות השנים, ההכרה שככל שנציף את החוויות שעברנו, והפעם בפרספקטיבה של זמן ובגרות, נדע לגבש לעצמנו וגם לדורות הבאים, עמדה מוסרית, נפשית ואנושית שתשפיע לא רק על נפשנו-אנו, אלא גם על התנהלותנו ועמדתנו במרחב הציבורי והחברתי.

למרות שנפגשנו כבר אין ספור פעמים ודיסקסנו לפרטי פרטים מי היה איפה ומתי, מי חבש את מי ומי עבר מנגמ"ש פגוע אחד לשני, מי שרד בקרב לבדו וחצה ברגל את קווי המצרים במשך יומיים ועוד, מתגלים כל פעם סיפורים וזוויות חדשות שמפתיעות ומרגשות מחדש, את אלה שעברו בגופם את האירועים וגם את השומעים מהצד. ממש טבעי הוא שה"ראשומונים" חוגגים אצלנו כמו בכל התרחשות שכזאת, אבל מפלס החברות דווקא עולה עם השנים, בכיוון הפוך לסף הדמעות, שעם הגיל דווקא יורד משמעותית.

הקרבות בהם נטלנו חלק משמעותי היו בתעוז "טלויזיה", במתחם "חמוטל", בניסיונות לחלץ את מוצבי התעלה בגיזרה המרכזית ובגיזרה הצפונית מול קנטרה, בחווה הסינית ובצד המערבי של התעלה לאחר החצייה, מאיסמעיליה עד פאיד. אחדים מאיתנו היו גם באיזור העיר סואץ וג'בל עתקה.

במהלך הקרבות איבדנו 16 לוחמים ורבים נפצעו ואחרי המלחמה איבדנו עוד חברים, מי כתוצאה מפציעה ונכות שנגרמה במלחמה, מי בתאונה בדרך לצבא, יותר מאוחר בלבנון ואף ממחלה. הפלוגה מתנהלת כמשפחה בהרבה מובנים, והתקשורת המודרנית (ואולי איכות האנשים ?) מאפשרת לשמר את הקשר באופן שוטף והדוק.

יורם ברין 1951-2022

 

יורם ברין  1951-2022

יורם ברין היה מפקד מחלקה בפלוגה י', גדוד 184, חטיבה 14 בגזרת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. הוא נפטר ממחלה קשה בשנת 2022.

 

עודד שמואלי, חבר וקצין בפלוגה :

כמו לכולנו, קשה לדבר על יורם בזמן עבר.  הוא היה כל כך מלא חיים, ערני וחד. דבר לא נעלם מעיניו. אנסה לתאר בקצרה מספר אירועים עם יורם על רקע התקופה.

למרות שעברנו מסלול מאד דומה בשריון הכרתי אותו ממש בקורס קצינים ואח"כ בפלוגה י'. הקורס היה לפני כחמישים שנה. הקורס החל בשבוע גיבוש במסגרת כיתתית שכלל מסעות, שיחות ומטלות שונות. אחת מהמטלות הייתה לתת שיחת מפקד בנושא כבחירתנו. יורם נתן הרצאה מרשימה על צפון אירלנד בה הפגין יכולת ביטוי, ידע רב ובקיאות לעומק. היחיד שאותר בתהליך כלא מתאים לקצונה היה הפסיכולוג שליווה אותנו.

במשך הקורס יורם קיבל מהממ"ח שלום בן משה לפקד על תרגיל שבאופן מסורתי ידוע שכמעט ולא ניתן להצליח בו. האויב וירטואלי וכשהמפקד המתורגל מצליח להגיע ולהקפיץ כוחות לכיוון א' המתרגלים מארגנים לו מיידית אויב ב-180 מעלות מכיוון ב'. יורם ארגן מערך קשר מתוחכם להקפצת כוחות שחסך לו את הצורך לנוע בעצמו, התארגן בנוחות וביצע את התרגיל מנקודת שליטה אחת בקור רוח מדהים. הוא עבר את התרגיל בהצלחה רבה.

בפלוגה בזמן העורף ברפידים גרנו ארבעה בחדר: יורם ברין, רוני ויצנר, יורם לצטר ואני והיה שם מאד שמח, ולא אפרט, בניצוחו של יורם. התקופה  בעורף כללה אימונים רבים, כולל באש חיה. משום מה תמיד היה חוסר כלשהו בתחמושת, אך לא אצל יורם. הוא תמיד הצליח להתארגן והכול עם חיוך ממזרי וטוב לב. יכולת זו  תשמש אותו היטב במלחמה.

הפעילות בקו לפני המלחמה הייתה סביב השעון, פתיחת צירים, סיורי לילה, הקפצות, שת"פ עם גורמים אחרים ועוד. ביום הראשון למלחמה, לאחר הקרב ליד מוצב טלויזיה, חזרנו לתעוז. עמדתי לרגע ושוחחתי עם יורם על הקרב. מעל הופיעו מטוסי אויב. יורם ואני מיהרנו להתמגן מאחורי קירות מדופנים. הפצצה מהמטוס נפלה לא הרחק מאיתנו, יצרה בור בחול והרימה ענן אבק גדול. ואז יורם אני פשוט פרצנו בצחוק אדיר, נדהמנו מכך שהמקום בו בחרנו להתמגן היה בונקר התחמושת של מוצב טלויזיה.

לאחר מכן פעלנו בנפרד. שנינו יועדנו להוביל כוחות על מנת לחלץ לוחמים משני מעוזים נצורים, מבצע רווי סיכונים שלא יצא לפועל. לאחר מכן, אני נפצעתי בחמוטל ופוניתי. כשיצאתי מבית החולים נודע לי שיורם נפצע לאחר ימי לחימה ארוכים ומאושפז בתל השומר וביקרתי אותו. לאחר הצבא שמרנו על קשר. במסגרת תפקידי בטכניון התבקשתי לבדוק את נושא שרידות הנתונים בטכניון. פניתי מיד ליורם שכמובן נחלץ מיד לעזור וניאות לארגן לטכניון סיור במרכז העיבוד המאובטח של הבנק בו עבד.

יורם, היית מייצג נאמן של הטוב שבדור שלנו. נאמן, נחוש, אמיץ, חריף, בעל חוש הומור ממזרי, ותמיד נכון לכל משימה. קשה מאד להיפרד ממך.

עודד

                           ________________________

 

אלון כסלו, חבר וחייל בפלוגה :

יורם, היית אדם מיוחד ויקר  ומפקד אמיץ ונערץ.

תמיד נזכור אותך עם השפם, החיוך התמידי, העיניים הצוחקות, הצחוק המתגלגל והאופטימיות המתפרצת והאינסופית.

היית איש ששמר על פשטות ונשארת עם נפש הקיבוצניק - אוהב  אדמה וחקלאות. איש משפחה, הנדימן - בעל ידי זהב שאוהב ויודע לתקן ולהתקין.

לאחרונה כאשר מחלתך החמירה סיכמנו שנבוא לצלם אותך לסרט לרגל 50 השנים שעברו מאז המלחמה ההיא – מלחמת יום כיפור. לצערי הרב בגלל הקורונה ובגלל מחלתך שהשיגה אותנו, לא הצלחנו לבצע את המשימה הזו. בביקור האחרון בבית החולים סיפרת לי שאתה חושב הרבה על מה שתאמר בסרט הזה. נראה לי שהכי היה חשוב לך שרבים ידעו שפלוגתנו לחמה לאורך כל תקופת המלחמה בדבקות ובנחישות – למרות האבדות הקשות שספגנו - גם אם הדברים קרו בהרכבי כוחות שונים ותחת מפקדות שונות. כאב לך מאוד שיש כאלה שלא מחשיבים די את פעלנו ולא דואגים לציין זאת באירועים שונים.

אתה עצמך נלחמת ברציפות לאורך כל המלחמה עד שנפצעת כבר מצידה המערבי של תעלת סואץ, בתקופה שבין שתי הפסקות האש.

אני זוכר אותך בהמון תמונות שרצות לי עכשיו בראש. אני זוכר את התקופה שאחרי המלחמה בה כבר היית המ"פ בקורס חרמ"ש במעבר המיתלה בסיני, ואנחנו היינו כבר סגל המפקדים הזוטרים שלך.

זכיתי להיות נהג הנגמ"ש שלך פעמים רבות באירועים רבים, וכמו שאמרו זאת אז בקשר בשפה הצבאית: "קודקוד כאן עגלון".

זכור לי מאוד היום שבו חזרת לפלוגה, לאחר שהחלמת מפציעתך. שהינו אז בבסיס הטילים ממערב לתעלה. כאשר הגעת פתאום הייתה מסביבך כמו הילה של אור ואופטימיות שקרנו ממך, והתחושה הזו הקנתה לנו החיילים תחושה גדולה של בטחון ואופטימיות. ממש מהלך משנה אוירה.

זכור לי כי באחד ממפגשי הפלוגה שערכנו לפני מספר שנים, קראת קטע שכתבת על הזיכרונות שלך – נדמה לי בקשר לעודד אשכול ז"ל. פתאום פרצת בבכי שהתקשת לעצור. אז ראיתי שגם בך האופטימי והחייכן שבינינו, שלכאורה כלום לא נוגע בו - חרצה המלחמה הקשה הזו חריצים של כאב וזיכרונות קשים.

לעיתים כאשר הייתי מגיע במסגרת עבודתי לקשב בבנק לאומי הייתי מגיע לבקר אותך. עמיתים שלי שהיו איתי בפגישות האלה היו תוהים ומציינים בפני לאחר מכן – איזה מין אנשים משונים אתם. גם מהחוויות הקשות שלכם אתם צוחקים בהומור שחור. נכון- כי אתך תמיד אפשר היה לדבר ולצחוק גם על החוויות הקשות האלה.

יורם היקר,

היית בשבילי בעת ובעונה אחת גם מפקד נערץ, גם חבר וגם דמות מודל לחיקוי - כמו של אח גדול, שיכול להבין אותי בגלל החוויות הדומות שעברנו.

 

יורם...

כמה עצוב וסימלי ששוב, כמו פעם,  יצאת ללא חשש וללא פחד - בראש הכח כסיור מוביל עבור כולנו בדרך שבסופו של דבר, במוקדם או במאוחר - כולנו נגיע אליה.

אלון

 

 

 

 

דברים לזכרו של יורם ברין

יורם ברין (בן רבי יהודה נחמן ) נולד ב 19.7.1951 , יליד הארץ דור שני ובן בכור להוריו, אביבה וראובן ברין, אח לאיתן שגב, דיתה- יהודית ירדני ותמר בן חמו. משפחות המוצא הגיעו בעליה הראשונה מפולין. המשפחה התגוררה והייתה חברת קיבוץ דגניה א, שם יורם גדל והתחנך.

יורם כנער היה אהוב על כול חבריו – מנהיג מלידה, קשור לאדמה ולעבודת כפיים, עתיר תחביבים: מילדות גידל דגים ובעלי חיים בכלל, אוסף של אקווריומים, מרבה את הדגים, מוכר, נוסע לטבריה ועושה עסקים ☺️, קונה ציוד לבעלי החיים בתמורה לדגים. שחיין מקצועי ובנבחרת חתירה של עמק הירדן.

לפני הצבא למד בבית ירח, ואז נסע עם משפחתו ללונדון בשליחות של אביו מטעם הסוכנות היהודית.  במהלך השנה בה שהה עם משפחתו בחול, עבד וטייל ברחבי אירופה עם משפחתו וחבר. יורם חזר לארץ ולקיבוץ לבדו אחרי שנה, במטרה להתגייס. התגייס בגיל 19.5.

בצבא שרת  בחרמ"ש בשריון, התקדם לקצונה. במלחמת יום כיפור כמפקד בפלוגה י גדוד  184  ב- 27/10/73 יורם נפצע  שעתיים לפני הפסקת האש והתאשפז במחלקת אא"ג פה ולסת בבי"ח שיבא. במחלקה הכיר את לונה שהייתה סטודנטית לסיעוד שנה שניה בבית הספר לאחיות. התאהב בלונה ממבט ראשון, ואמר לאביו מיד שהיא תהיה אשתו. הם נישאו ב 30.7.1975 . עם נישואיו בגיל 25 יורם עזב את הקיבוץ והשתחרר משרות קבע בצה"ל. לזוג נולדו שני ילדים בן בכור טל ובת מיכל. טל נולד ב 1/8/76 ומיכל נולדה ב 26/3/81.

במהלך הסתגלותו לחיים האזרחיים עבד בעבודות שונות ולמד באוניברסיטה, תואר ראשון בבר אילן לימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, תואר שני במנהל עסקים. השתלב בעבודה בבנק לאומי התקדם, עבר קורס מנהלים, ומילא תפקידי ניהול מגוונים, כמו כן היה חבר בוועד המנהלים של הבנק.

המשפחה התגוררה 14 שנים במגורי צוות בבי"ח שיבא, שם לונה עבדה כאחות בתפקידי ניהול שונים. בשנת 1991 עברו לביתם הפרטי בבית אריה, שם חזר יורם לתחביביו מילדותו :  גידל בעלי חיים, דגים, תוכים, כלבים. חזר לעבד את האדמה ולטפח גינה מרהיבה. המשפחה הרבתה לטייל בארץ ובחו"ל ולטפח חיי חברה עשירים ומגוונים.

יורם המשיך לשרת כקצין במילואים ביחידתו שבשריון עד גיל 45 וכשהשתחרר מונה לתפקיד בפיקוד העורף בשעת חירום , אולם אז קיבל התקף לב והשתחרר.

במהלך כול חייו נשאר בקשר הדוק עם חבריו מהצבא פלוגה י גדוד 184..ליווה ותמך במשפחות השכולות של חבריו שנפלו במלחמת יום כיפור. פקד את קברי פיקודיו וחבריו לנשק, היה נוכח ופעיל בהכנה ובכול מפגש  של חברי הפלוגה . רואיין במסגרות שונות אודות מלחמת יום כיפור.

בעשור האחרון לחייו חלה במחלת דם שהפכה ללוקמיה קשה.. יורם נלחם כגיבור בחייו ולא נתן למחלה להכריע אותו. שמר על ראייה אופטימית והסתכלות על חצי הכוס המלאה בכל תחום. אהוב על ידי כל מי שמכיר אותו. הצוות כולו בבי"ח לאורך כול השנים ובאשפוז הממושך האחרון התאהב בו, ושאב כוח מהאופטימיות שלו, בזכות מי שהוא. משפחתו, חבריו לפלוגה , לעבודה, וכול מכריו התגייסו לעזרתו, פעלו לגיוס מנות דם ועוד. יורם בחר בחיים ונלחם למענם לאורך כול הדרך, עד הרגע המר והנמהר, בו אפסו כוחותיו.

יורם נפטר ב – י"ט באב תשפ"ב 16.8.2022.

על מצבתו נכתב  :

איש משפחה אהוב

מלא בנתינה

שמח ואופטימי

אוהב אדם ואדמה

תישאר בליבנו לעד

 

שלמה לוין 1947-2025

 

שלמה לוין, 1947-2025

שלמה לוין היה מפקד פלוגה י' חרמ"ש ,גדוד 184 חטיבה 14 בגיזרת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

שלמה היקר / אלון כסלו, לוחם וחבר

באופן כל כך סמלי ועצוב הלכת מאיתנו בסופו של אותו יום קשה שבו נערך לפני 52 שנה הקרב של פלוגה י' בחמוטל. באותו הקרב  נהרגו 5 מלוחמי הפלוגה. יותר מכל כאב לך המצב שבתום הקרב נשארו שניים מלוחמי הפלוגה :    יצחק'לה תמיר ואיל הפטר בגבעת חמוטל ורק לאחר שהיו נעדרים במשך תקופה, נמצאו והובאו לקבורה בקיבוצם תל יוסף.

אובדן הלוחמים שלך ובראשם שני הנעדרים נשאר בנפשך כמו צלקת שלא הגלידה במלואה לעולם. יותר מכל כאב לך הכעס שנשאר בקרב חלק מהמשפחות השכולות שהתקשו לסלוח גם כשחלפו השנים.

באותו הקרב, אני הייתי הנהג של הנגמ"ש שלך, שנינו נפצענו מאותו הטיל ובהמשך אף פונינו יחד לבית החולים הארעי ברפידים. התלוצצת איתי וציינת שתמיד נישאר מחוברים בגלל ששנינו נושאים רסיסים מאותו הטיל.

בבית החולים טופלנו בחופזה ושיכנו אותנו במחנה אוהלים עצום בסמוך אליו. רק אני ואתה לבד היינו בכל המאהל הזה. ללא מטפלים או פצועים נוספים.

בבוקר הראשון התעוררנו לאותו המצב. הצעת שנברח מבית החולים כי ממילא איש לא דואג לנו וכי רצית לחזור לחיילים שלך בפלוגה. תחילה התגנבנו לסדנא קרובה. הצעת שנגנוב נגמ"ש וניסע איתו לפלוגה בחזרה, כי הנחת שחסרים בה הרבה נגמ"שים. ניסינו להניע כמה נגמשים שהיו שם ולא הצלחנו, החלטנו לוותר, ירדנו לכביש ותפסנו טרמפים בחזרה עד שהגענו לפלוגה בטסה.

כאשר אני נזכר באירוע הזה, אני חושב עד כמה הוא מאפיין אותך כאדם וכמפקד :  היית נחוש לחזור בכל מחיר ולמרות פציעתך לחיילים בפלוגה כמפקדם ובאותה עת הרגשת כמו אבא שלהם ורצית לחזור אליהם בכל מחיר מתוך דאגה אחריות ואהבה, כאדם. יותר מכל מאפיין אותך איך תמיד הסתכלת עלינו בגובה העיניים, ללא התייחסות לדרגתך ולגילך – ממש כמו אבא. כן, כך בדיוק תישמר בזיכרוני התמונה הסוריאליסטית בה רב-סרן וטוראי פצועים, תופסים ביחד טרמפים באמצע שום מקום בסיני בדרך אל הפלוגה שלנו.

שלמה – היית לי מפקד וחבר – אהבתי אותך מאוד.  

אלון

שלמה  / זהבה לוין

איש משפחה וספר, לוחם ומשורר

אמצע הלילה בשבוע שעבר אנחנו אחרי יום ארוך וקשה בבית חולים כמעט יצאנו מדעתנו בזמן שמחכים ומחכים ומחכים ודוקרים אותו בלי סוף וכואב.

 אנחנו מתעוררים ובא להתחבק  והוא אומר :

"כישפת אותי

 אני כל כך אוהב אותך,

 כל כך טוב לי,

 אני מאושר,

 הלב שלי שר".

 

לוחם בכל חזית

אומרים לנו שהוא בשלב הנשימות האחרונות וכולנו סביבו מנשקים,מלטפים, מחבקים ובוכים ואומרים לו דברים. כל אחד תופס יד או בטן, רגל או לחי ומדי פעם מתחלפים כדי שכל אחד יוכל לגעת בכל חלק מאבא הגדול שלנו.

והוא נלחם, מתאמץ לנשום וממשיך ללא לאות וחולשה עוד שעות ארוכות מסרב להרפות, מתעקש כמו שהוא יודע לעשות כשחשוב לו מאד, כמו שאמרנו לראשונה בטיול לבריכת המשושים לקטנטנים שהתקשו לצעוד : "לוין לא עוצרים בעליה".

 ואז חזרנו על כך בלי סוף, בכל הזדמנות מתאימה.

יש כאן לא מעט אנשים שמכירים את ההתעקשות, ההתמדה והחתירה להגיע לשורש ולכל הפרטים,  בכל עניין וסיפור שחשוב לו מאד, מסיפורי המלחמות שעבר ועד השם של הסבתא של כל אחד מהאבות המייסדים ובוני מדינתנו האהובה והיקרה שלנו, או ראשוני השכונה בה גדל, רמת טיומקין, או העץ המשפחתי לדורותיו.

מלחמת יום הכיפורים ומשפחת פלוגה י' בתוכה, הוא אחד הנושאים היקרים ביותר והחשובים ביותר לשלמה וכל פרט חדש שגילה בכל מפגש עניין וריגש אותו. תמיד אחרי מפגש שכזה אמר לי : "כולם היו בני, אני אוהב את כולם ותמיד ניסיתי לשמור עליהם". 

במפגש הגדול האחרון שהיה אצלנו, ביקש כאתגר למפגש הבא, לעשות הכל כדי להביא את כולםםם גם את אלה שלא מגיעים למפגשים בדרך כלל. 

ואחרון והכי הכי חשוב, שלמה כאיש משפחה.

שלמה הכתיר את סבתא מרים, אמא שלי, כראשת השבט והיה חשוב לו מאד שתהיה בכל אירוע.

הוא אהב כל אחד מחמשת ילדינו ו-11 הנכדים, שהקטנה בהם בת קצת יותר משבועיים והגדול בן 25 ומגשים את אחד מהחלומות של שלמה, להיות סטודנט, לשבת על הדשא בקמפוס ולהנות מכל רגע.

הוא היה מספר בכל הזדמנות כמה הם נהדרים ומספר על הישגיהם, גאה בכולם.  בכל יום אמר לי : "היום אני הכי מתגעגע מאד לילד הזה או לנכדה הזאת"... הוא יצר קשר מיוחד עם כל אחד, ואין מי שיאהב אותנו כמו שהוא אהב.

כשמי מאיתנו שואל "איך נמשיך הלאה ? איך נחיה בלעדיו ?" תשובתי היא : "ננסה לחשוב מה  אבא היה אומר,  מה אבא היה עושה ונתייעץ עם מה שלמדנו ממנו."

 

זהבה

דברים שכתב שוקי אתרוג :

זהבה יקרה,

לא הצלחתי להגיע להלוויה, נודע לי מאוחר מידי, אך היית בליבי כל הצהריים, הערב והלילה.

זכית לחיות עם אדם מיוחד ואמיתי שתמיד דיבר אמת, אף פעם לא חשש, אף פעם לא התחפש למה שאינו וזאת היום תכונה נדירה, כל אחד מאיתנו יודע זאת.

שלמה, היית מפקד-חבר, בזמן המלחמה ומאז המלחמה, נלחמת בשביל הפלוגה ובשביל האנשים.

בהתקפה של הקומנדו המצרי על מוצב טלויזיה, שעתיים אחרי תחילת המלחמה, עזבנו כל אחד את משימתו ולא חשוב איפה היינו, הצטרפנו אליך בהסתערות על אותו גדוד שקפא במקום.  כזה היית תמיד שלמה, להציל את החבר'ה היה הדבר החשוב ביותר בשבילך.

זהבה יקרה, זכית, זכינו.

 

שוקי 

הייתי חיילת טריה בשכם

לשכת המח"ט

בקושי יכולתי להגיד את שמי בלי להסמיק

ילדה של שני שורדי שואה

שבגרו לבדם וללא משפחה

 נטעו את עצמם בארץ חדשה

ואני ביישנית לא בטוחה בעצמה

תמיד בשקט מהורהרת מופנמת.

בוקר אחד נפוצה ידיעה במפקדה

היום יגיעו שלושה קצינים חדשים

ואני חושבת לעצמי

הלוואי שאחד מהם יהיה בן 23 וחמוד

והם באו ואחד מהם היה מ"פ בגולני

חמוד בן כמעט 23 שהגיע כקמב"ץ

אחרי שנה של רמב"ם ניתוחים בלי סוף

ולבסוף בית קיי והתחלת שיקום

מפציעה קשה בראש ורגל מרוסקת

ממוקש שעליו עלה ברמת הגולן

עם הג'יפ שלו הנהג שלא שרד

ילד מתוק בן 23 שהרגיש כבר זקן

והוא זה שלו חיכיתי ורק אותו רציתי.

הוא זה שהיה לצידי 55 שנים,

הוא החלק הטוב שבנו,

החזק מבחוץ והכי רך בעולם מבפנים.

האומר את דעתו בלי חשש ומורא

ואוהב ודואג ומוביל את המשפחה. 

 

 

פעם בטיול ברמת הגולן כשהיה מסלול

קצת קשה וסלעי ליד בריכת המשושים

נוצרה הסיסמא לעידוד הקטנים

"לוין לא עוצרים בעלייה"

ומאז אנחנו אומרים זאת בכל אתגר

וכמו שרוני שלנו מספר 5 האהובה אמרה

תמיד כילדה : "אבא הוא הגאווה שלנו".

 

הנס הזה הצליח לי מאד.

זהבה