אביה חצרוני 1954-2023

 

אביה חצרוני  1954-2023

לזכרו של אביה חצרוני ז״ל / מוטי בק, לוחם בפלוגה וחבר

במתקפת הטרור האכזרית של 7 באוקטובר 2023 בקיבוץ בארי, נרצחו אביה חצרוני, נכדיו האהובים בני ה־12 ינאי וליאל, ואחותו איילה - יחד עם רבים מתושבי הקיבוץ.

אביה היה מופת לנתינה, אחריות ושליחות. במשך למעלה מעשרים שנה התנדב במד״א באזור בארי ונתיבות, כחובש בכיר וכמפעיל אמבולנס בקיבוץ. עבורו, הצלת חיים לא הייתה מעשה חד־פעמי אלא דרך חיים יומיומית. הוא פעל בשקט, במקצועיות וברגישות אנושית עמוקה, והעמיד את טובת הזולת מעל הכול. רבים מתושבי האזור חבים לו את חייהם ואת התמיכה שהעניק להם בשעותיהם הקשות.

לצד עשייתו הציבורית, גילה אביה עוצמה אישית יוצאת דופן. גם אל מול טרגדיות ואובדנים אישיים, המשיך להתמסר לקהילה ובמקביל גידל באהבה ובאחריות מלאה את נכדיו התאומים, במסירות שאין לה שיעור.

אנו, חבריו לפלוגה י', גדוד 184, חטיבה 14, זכינו להכירו כבר בראשית דרכנו הצבאית במחזור נובמבר 1972. יחד לחמנו במלחמת יום הכיפורים בקרבות הקשים והמדממים בגזרת החווה הסינית ותעלת סואץ. בתוך מציאות של אש ותופת, בלט אביה בנכונותו לטפל בפצועים ולסייע בפינוי חללים - חוויות שעיצבו את דרכו והובילו אותו להקדיש את חייו לעולם הרפואה ולהצלת חיים.

גם לאחר השחרור ראה בפלוגה בית, הוא פעל ללא לאות לחיזוק הקשר בין החברים, יזם מפגשים ופעילויות משותפות, והוביל יוזמות התנדבותיות - בהן התרמות דם רחבות היקף.

לצד זאת פעל בעקביות ובנחישות להנצחת מורשת הקרב של הפלוגה, ובמיוחד למאמץ להצבת נגמ״ש לצד הטנקים עימם לחמנו במלחמת יום הכיפורים, באתר יד לשריון בלטרון - מיזם שהושלם בידי חבריו לפלוגה שנתיים לאחר הרצחו.

אביה חצרוני היה לוחם אמיץ, מציל חיים מסור, איש משפחה אוהב וחבר אמת,

האיכפתיות שלו, האחריות, האחווה והנתינה הן מורשתו שתמשיך להאיר את דרכנו.

יהי זכרו ברוך.

מוטי בק

 / דף זיכרון קיבוץ בארי  אביה חצרוני 

אביה נולד ב-13 באוגוסט 1954 בקיבוץ בארי, בן למרגלית וליאיר, ממייסדי הקיבוץ. יאיר עבד בדפוס והיה המפעיל המיתולוגי של מכונת הלינוטייפ, ומרגלית עבדה במתפרה ובמחסן. אביה נולד אחרי איילה וניצה, ואפרת הגיעה אחריו. הוא גדל בלינה המשותפת, בגן כלנית ואחר כך בכיתת צבר. ילד טוב וחברותי, אהוב ושמח. 

 

לפני הצבא פגש את איווה, שהגיעה לקיבוץ בארי עם חברה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, שנמשכה עד סוף חייהם. אביה, מהמבוגרים בכיתת צבר שחוברה לה משני שנתונים כמנהג הימים ההם, הגיע לגיל 18 בתחילת י"ב, והתגייס לצבא. הוא שובץ ליחידת חרמ"ש, יחד עם בני כיתת שיבולים. שם זכה לכינוי "אבויה", שליווה אותו בהמשך. במלחמת יום כיפור היה חייל סדיר בתעוז טלוויזיה, שנמצא בגזרה המרכזית, במרחק 10 קילומטר מתעלת סואץ. בקרבות הבלימה נהרגו רבים מחבריו. אבויה לא שכח, ולפני שנתיים הקים עם חבריו לפלוגה אנדרטה לזכרם. יחד שתלו את "שדרת הרעות" - שורת עצים לאורך הדרך לקוראל ולמכתש בארי. 

 

עם השחרור, נסעו איווה ואביה לאנגליה, התחתנו, וחיו בפרוור לונדוני לא רחוק ממשפחתה של איווה, ושם נולדה שירה. לאחר שנים אחדות חזרו לקיבוץ. שירה הצטרפה לכיתת צבעוני. אביה ואיווה השתלבו בדפוס. איווה כמזכירה דוברת אנגלית, אביה בפרויקט רשיונות הנהיגה, מנהל תחנה בתל אביב. במקביל, התנדב להיות נהג תורן באמבולנס המקומי. 

 

החל מ-1981 אביה התמסר להתנדבות בתחנת נתיבות של מגן דוד אדום. בנוסף לתפקידו כחובש בכיר, ניהל את הקשר של תחנת נתיבות עם תורמים שונים. הוא זכה להערכה רבה על הידע המקצועי, התושיה, ההתמדה, ועל יכולתו המיוחדת לעודד את הנפגעים ולעורר בהם תחושת ביטחון. בתחנת מד"א דאג לטפח את הנוער המתנדב וסייע מדי פעם לנוער במצוקה כלכלית. בקיבוץ היה שותף לצוות המרפאה, ולימים גם בצוות שניהל את נאות בארי. חברי הקיבוץ פנו אליו בעניינים קטנים כגדולים; הוא נתן עזרה ראשונה מצילת חיים, הסיע לבית החולים, ופעם אפילו הזדמן לו ליילד תינוק. 

חברים ידעו שבעת צרה, הטלפון הראשון הוא לאבויה. תמיד צחקנו, ממרום גילנו : אם הפנים הראשונות שאתה רואה בבוקר במיטה זה אבויה - סימן שאתה חי, אבל בקושי... הוא הרי מכיר את ההיסטוריה הרפואית של המשפחה המורחבת, ויודע להכין את חדר המיון לקראת המטופל שהוא מוביל. 

 

אביה אהב את חיי הקיבוץ והרגיש שייכות עזה אל החברים והקהילה, הכיר את התינוקות והילדים, ועקב אחר צמיחתם. בחדר האוכל היה עובר בין השולחנות, מחלק טפיחות שכם וחיבוקים, וכשהיה פנוי גם השתתף בפרלמנט המקומי. 

 

בשנת 2010 הבת שירה התחתנה וחזרה עם בן זוגה לארץ. כאן ילדה תאומים בריאים וחמודים: ליאל וינאי. תקלה חמורה בהתנהלות בית החולים גרמה לשירה נכות קשה. מכאן ואילך הקדיש אביה את כל מאודו למאמץ השיקומי של שירה. משפחת חצרוני כולה נרתמה לעזור: איילה לקחה את התאומים לביתה, אביה היה מגיע יום יום, וכך יצרו יחד מעין מודל משפחתי. ניצה ואפרת עזרו ככל יכולתן, וכל בני הזוג ובני הדודים וילדיהם היו שותפים, איש איש בדרכו. 

 

לפני שמונה שנים נפטרה ניצה ממחלה קשה. לפני שבעה חודשים נפטרה איווה. אביה הכפיל ושילש את מאמציו לטפל בילדים. היה לו קשר מיוחד איתם - משהו בין אבא לסבא, בין חבר לאח. 

נרצח באכזריות ב-7 באוקטובר 2023. בן 69 במותו.

 

יהי זכרו ברוך.

האם נגלה מה בעצם קורה, במרחב של נעורה, א-דחי, עפולה עילית וגבעת המורה ?

אסכולות, בצידי  הדרך עונת 2017-18, טיול 4, גבעת המורה, מדריכה טל רז

החזאים לא ממש סגורים על עצמם היום ולכן הם משחררים הצהרות המכסות את כל האפשרויות : " עליה או ירידה בטמפרטורות, התבהרות עם אפשרות של גשמים מקומיים, קיץ באמצע החורף וחורף באמצע הקייץ", או בקיצור : "תעזבו אותנו באמא'שכם".  מסתבר שהם דווקא די צדקו, גם מזג האויר לא ממש סגור על עצמו, מה שמקשה גם עלינו לבחור את הלבוש המתאים להליכה : מעיל ? סוודר ? חולצה ? מעיל גשם ?  לך תדע.

את טל רז כבר פגשנו אי אלו פעמים בעבר, בעיקר בגיזרת ואדי ערה, שם מקום מושבה, ביישוב קציר שעל הרכס התוחם את הוואדי הנ"ל מדרום-מזרח. הפעם היעד הוא גבעת המורה, היא הגבעה החולשת על ק"ק עפולה, העיר בה היה לי המזל להיוולד לפני כמה וכמה עשורים, אבל זכויותיה רבות גם ללא העובדה ההיסטורית הזאת.

בדרך לעפולה, על כביש הסרגל הידוע שבין צומת מגידו לעפולה, טל סוקרת מעט את הנקודות שמסביבנו :  תל מגידו והחפירות שנערכו בו, שלרגליו שכן הכפר הערבי לג'ון ששמו בא לו  מהמחנה הרומי (לג'יו) ששכן שם בזמן מרד בר כוכבא ושלאחר מלחמת השיחרור קם על אדמותיו קיבוץ מגידו, מנחת מגידו שהוקם כדי לתגבר את שדה התעופה של רמת דוד בימי מלחמת העולם השניה, וכן קצת רקע על הצפוי לנו בהמשך היום.

עוצרים לכמה דקות ליד המנחת דנן לראות האם הנצו כבר הכלניות, אכן הנצו, הן סגולות ולבנות כאן ומעט מהן אדומות, אך מכיוון שהשמש עדיין לא הציצה מבין העננים, רובן סגורות עדיין והפתוחות שביניהן כבר נראות כבר לקראת סוף הקדנציה שלהן, לא נורא. חדי הזיכרון שבינינו מציינים שכבר לפני כמה שנים עצרנו כאן בעונה דומה ולמטרה דומה, אם כי בדרך למסלול שונה ועם מדריך אחר... 

חוצים את עפולה שתנופת הבנייה בה היא אדירה : שכונות רבות שקמות במרכזה ובפאתיה בנייני מידות עם עשר קומות ואף יותר, מסות על מסות של בטון הופכות את עיר השדה למרכז עירוני צפוף עם בניה רוויה, ובא לציון ולזוגותיה הצעירים גואל.

תוך כדי חציית העיר באוטובוס וטיפוס על גבעת המורה, טל מספרת על עפולה עילית ועל גבעת המורה, השכונות שקמו תחילה כמעברות ואחר כך כשיכונים כדי לקלוט את גלי העלייה שבאו אחרי קום המדינה בראשית שנות החמישים, ושהיו, חלקן עדיין, שם נרדף לשכונות מצוקה המעידות על כישלונה המתמשך של החברה הישראלית לגשר על פערים חברתיים וכלכליים.

מעל שכונת גבעת המורה שוכן לו הכפר א-דחי על שם דחיא איבן ח'ליפה אל כלבי חברו של הנביא מוחמד, שאף היה ת.פ. שלו ופיקד על יחידה בקרב ירמוך בעת כיבוש הארץ ע"י המוסלמים.  יורדים מהאוטובוס ונערכים להליכה, כזכור ענייני מזג האויר לא ממש ברורים הבוקר, והדילמות בעניין הלבוש מגיעות לשלב הקריטי. עבדכם הנאמן שסוחב את כל הבית + רזרבות על הגב, משחרר את עצמו מהדילמות ומשלם עד מהרה את המחיר על הקילוגרמים המיותרים, בהתנשפויות וגניחות בעלייה המצפה לנו ממש עם תחילת ההליכה.

עצירה ראשונה מנוצלת לסקירה בוטנית על כל המצליבים הצהובים שאנו פוגשים בדרך ושהעצלנים בינינו, ועבדכם ביניהם, מכנים בשם הגנרי "חרדל", כי למי יש כוח לזכור ולהבדיל בין הלפתית, החטוטרן, הבקבוקון, החרדל והחברים הרבים האחרים במשפחה ?  רמז : ההבדלים ניכרים בעיקר בצורת הזרעים.

ממשיכים בהעפלה אל הפיסגה ואל המתחם המגודר שבו קברו של נבי דחיא שהזכרתי קודם וגם מגדל תצפית של קק"ל, הסגור לציבור מחמת חשש מהתנהגות לא אחראית של אזרחים ועוברי אורח.  טל נותנת סקירה גיאוגרפית ומרחיבה בעניין כפרי חמולת זועבי, נין, מצר, טייבה-זועביה, טמרה-זועביה, סולם (היא שונם המקראית), נעורה וכמובן א-דחי שממנו התחלנו את המסע.  

טל מזכירה לנו את הסיפור המקראי לפיו מחייה אלישע הנביא את בנה של האישה השונמית וסיפור דומה של החייאת ילד על ידי ישוע הקיים גם בנצרות.

גולשים במורד בדרכנו אל הפיסגה השניה של גבעת המורה, עוצרים באוכף שבין שתי הפסגות לתצפית על התבור, על ועל הישובים הנשקפים מכאן, ההסברים האפשריים על השם "גבעת המורה" (מורה דרך ?  מורה לבה געשית מלשון יורה ?), סקירה גיאוגרפית, רמת סירין מדרום מזרח, הכפר אום אל ע'נם שדבוק לצלע התבור, הרחבה בעניין הצומח בסביבה, הגדילן ועליו המשובצים בקוים לבנים, הדבורנית, הדודא הרפואי והתכונות המיוחסות לו עקב ריחם החזק של פירותיו וצורתם של שורשיו, איריס-אחר-הצהריים,  האינטראקציה בין הפרחים לחרקים ועוד.

דבורנית

דודא

כובשים את פיסגה 2.0 וגולשים במורדות המזרחיים, הקרקע נהיית גירית וטרשית, אם כי מכוסה במרבד ירוק ושופעת כלניות אדומות וסגולות, מרווה דגולה ומרווה ריחנית, כמה צבעונים אפילו ותחילתן של נוריות, בקיצור שפע מרהיב עין.

עוצרים ליד גת ביזנטית חצובה בסלע, שבעת התקופה המוסלמית עברה הסבה לבית בד (אלכוהול ואיסלאם לא הולכים ביחד, זוכרים ?), תצפית לכיוון דרום, עמק יזרעאל ועמק בית שאן, הגלבוע והישובים שמסמנים את הגבול שבין הגליל התחתון ועמק יזרעאל, כפר יחזקאל, עין חרוד ועוד.

גולשים עוד, לכיוון נעורה, עוברים ליד בור מים חצוב בריצפת הסלע עם אבן גדולה על פיו וחורים עגולים ומיסתוריים סמוך לפיתחו,  ולאחר ירידה נוספת בחורשה ובמדרון, עוצרים ליד אתר של מערות קבורה לארוחת צהריים. ללא ספק מעורר תיאבון.

את הארוחה מסיימת מסיבת יום הולדת מאולתרת לאיתן שהוא המלווה המקצועי, הנאמן ואמן הצילום המסור שלנו מזה שנים, וטל מרחיבה לאחר מכן בהסברים על עניין האתר שהחל כמחצבה וסיים כאמור כאתר קבורה משפחתי, עם כל המסורות הקשורות בעניין.

ממשיכים למטה במורד הגבעה בינות טרשים ועצים לכיוון נעורה. עוד לפני החניה ליד אתר מערות הקבורה, אנו מתעכבים ליד ריכוז של שיחי אוג הבורסקאים, שפירותיו משמשים בתעשיית העורות ותבלין הסומאק הסגול והחמצמץ אף הוא מופק מפירותיו, ונוכחותם של השיחים כאן, מאוששת את העדויות על עיסוקם של בני המקום הקדומים בענף הבורסקאות הוא עיבוד העורות,  ואילו אחרי שאנו יורדים לכיוון נעורה מאותו  אתר קבורה, אנו פוגשים גם ריכוז של בריכות חצובות בסלע, ששימשו מן הסתם אף הן בתהליך העיבוד הנ"ל.

גלישה נוספת מפגישה אותנו עם מרחבים מרהיבים של תורמוסים סגולים הנמצאים ממש בשיא פריחתם.

עצירה קצרה בחורשת אקליפטוסים מעט לא שיגרתיים, המשמשים לנוי, עוד קצת הליכה לכיוון האוטובוס, כשלכל עברינו, מלבד התורמוסים, גוונים חזקים ובוהקים של ירוק וצהוב אביבי, ואנו חוצים את קו הסיום סמוך ליישוב נעורה ותחנת הדלק הסמוכה לו.

כל התמונות שצילמתי נמצאות כאן ,

התמונות שצילם איתן נמצאות כאן ,

הסרטון שצילם, הפיק וערך איתן נמצא כאן , תודה איתן,

תודה גם לטל, לברק החובש ולבועז הנהג,

ולכם שהייתם נחמדים למרות המסלול הקצר...

להתראות,

אבי

ירוק, שקט ומזמין, נחל עמוד ביום שמש חורפי, עם טחנות קמח ומבטשות משמאל ומימין.

אסכולות, בצידי הדרך, 2017-18, טיול 3, נחל עמוד עליון, מדריך חנן אזולאי

פנה הגשם, חלף הלך לו... נו, רק בינתיים, סך הכל זה ינואר ונקווה שעוד ירדו גשמים השנה...  עכ"פ מזג האויר היום הוא לצידנו, אמנם שעות הבוקר קצת אפרוריות ומעורפלות, אך זה חולף עד מהרה והשמש מציצה בין העננים עם הגיענו לחניון לילה "עיקול מירון", כך שמו במפה. 

עוד קודם לכן באוטובוס בדרכנו לכאן מחניית הבוקר בצומת אלונים, אנו שומעים מפיו של חנן אזולאי מדריכנו להיום, מעט דברי תורה בדבר חורשות האלונים הניצבות משני צידי הכביש, פריחת החורף-אביב הממשמשת ובאה, שתחילתה בכלניות, שכאן עתידות הן להופיע בשלל צבעי סגול-לבן-אדום, שלא כבדרום ששם שולט האדום בלבד, ענייני המוביל הארצי שאנו חולפים ליד תעלתו הפתוחה ועתה נשקלת האפשרות להפוך את מגמת הזרימה שלו : במקום לשאוב  את מי הכינרת ולהזרימם דרומה, להזרים אליה מים מותפלים ע"מ להצילה מהידלדלות, ועוד.

כאמור, מתארגנים להליכה בחניון האמור למרגלות הר מירון, מעט דברי פתיחה על התוואי שבו נלך ועל מה שצפוי בו. 

מתחילים לגלוש אל אפיקו של נחל מירון כשמגמת פנינו מערבה ואחר כך דרומה,  עצירה ראשונה במורד הדרך מלווה בהסברים על טחנות הקמח הפזורות לאורכם של הנחלים עמוד ומירון, ועל הפונקציות החברתיות שהן מילאו בנוסף על טחינת הקמח, על המבטשות ששימשו בתהליך עיבוד הצמר, בהשתמשן, כאחיותיהן טחנות הקמח, בכוח המים הזורמים במורד הנחלים כדי להכות בפטישים כבדים על אריגי הצמר ובכך למנוע את התכווצותם. כל זאת קרה במאה ה-16 בעת שהתפתחה בצפת תעשיית טקסטיל שבה עסקו רבים ממגורשי ספרד שהגיעו לעיר ולסביבתה.

ממשיכים לגלוש במורד נחל מירון ופוגשים כלניות ראשונות, ולטאה זריזה (בד"כ, לא היום...) שנאמר עליה שבימי החורף היא נכנסת למעין תרדמה, או חילוף חומרים נמוך, כאותם דובים הישנים את שנת החורף שלהם. לא ידוע על קשר משפחתי בין שני המינים.

בענייני בוטניקה מרחיב חנן ומשווה בין עולם האבקת הפרחים לבין עולם העסקים : יחסי הגומלין בין ה"ספקים"- הפרחים, לבין ה"צרכנים"- החרקים וסוכני ההאבקה האחרים, כשכולם נהנים משיתוף האינטרסים.

ממשיכים באפיקו של נחל מירון ואחר מטפסים דרומה אל מחוץ לאפיק בואך חניון כפר שמאי-נחל עמוד, שם מהווה קווצת נוצות תרנגולת עילה הולמת להיכנס לנושא הקשר שבין השלכת עופות מתים לערימות זבל לבין התרבות התנים ותפוצת מחלת הכלבת שמתגברת כתוצאה מהתרבות זאת. 

 

לאחר עצירה קצרה בחניון למנהלות חיוניות ולפינוי פצועים, גולשים לכיוון נחל עמוד כשבדרך עוברים את משטרת עין-א-תינה שהוקמה בזמן המרד הערבי (1936-39) ע"מ לשמור על תחנת השאיבה שנמצאת במעיין שמתחתיה.

מהמשטרה אנו גולשים שוב אל אפיקו של נחל מירון ואל תחנת השאיבה האמורה בעין יקים. משם דרום מזרחה ולמפגש הנחלים מירון ועמוד, ודרומה באפיקו של נחל עמוד, על הצמחיה הענפה שבו, המים הזורמים בחלקו, גשרי האבן העתיקים והמקושתים ואלה החדשים העשויים עץ, טחנות הקמח הפזורות משני צידי הנחל, והכל בשקט ובירוק משובב עין ונפש.

ממשיכים דרומה באפיק נחל עמוד עד לבריכות שכווי, שם עוצרים כדי לסעוד את נפשנו, גם שם נוכחת טחנת קמח מרשימה ורבת קשתות ואפילו את גלגל הכפות שהופך את זרם המים לכוח מכני, ניתן לראות בתחתיתה.

גלגל הכפות עוד כאן מסתבר

ממשיכים דרומה באפיק הנחל המאתגר, לעיתים בירידות ארוכות ומתישות ולעיתים בטיפוס על דופן מצוקית או דילוג על בולדר כזה או אחר.

בסופו של דבר מגיעים אל מחוז החפץ שהרי הוא האוטובוס המיוחל הממתין לנו בחניון נחל עמוד תחתון, מזרחית לצומת נחל עמוד הידוע גם בכינויו צומת קדרים, עם תמים אבו שוקרי הנהג ושאר זריזים שהגיעו ראשונים.

המתנה של שעה וחצי בקירוב ל"זנב" שאינו מורגל בטיולים כגון אלה, מכניסה אותנו לחושך, אבל בסופו של דבר, כולם מתכנסים ומפליגים הביתה.

תודה לחנן על ההדרכה, לאיתן המלווה המתמיד, למקס החובש, לאבו שוקרי הנהג, ולכם שהייתם חברה נעימה כדרככם.

התמונות שצילמתי נמצאות כאן וכאן,

אנימציית המסלול של איתן נמצאת כאן. תודה איתן ! (הוא היה עסוק במינהלות של פינוי פצועים וליווי זנבות, ולא הספיק לצלם...)

להתראות בטיולים הבאים,

אבי