שלמה לוין 1947-2025

 

שלמה לוין, 1947-2025

שלמה לוין היה מפקד פלוגה י' חרמ"ש ,גדוד 184 חטיבה 14 בגיזרת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

שלמה היקר / אלון כסלו, לוחם וחבר

באופן כל כך סמלי ועצוב הלכת מאיתנו בסופו של אותו יום קשה שבו נערך לפני 52 שנה הקרב של פלוגה י' בחמוטל. באותו הקרב  נהרגו 5 מלוחמי הפלוגה. יותר מכל כאב לך המצב שבתום הקרב נשארו שניים מלוחמי הפלוגה :    יצחק'לה תמיר ואיל הפטר בגבעת חמוטל ורק לאחר שהיו נעדרים במשך תקופה, נמצאו והובאו לקבורה בקיבוצם תל יוסף.

אובדן הלוחמים שלך ובראשם שני הנעדרים נשאר בנפשך כמו צלקת שלא הגלידה במלואה לעולם. יותר מכל כאב לך הכעס שנשאר בקרב חלק מהמשפחות השכולות שהתקשו לסלוח גם כשחלפו השנים.

באותו הקרב, אני הייתי הנהג של הנגמ"ש שלך, שנינו נפצענו מאותו הטיל ובהמשך אף פונינו יחד לבית החולים הארעי ברפידים. התלוצצת איתי וציינת שתמיד נישאר מחוברים בגלל ששנינו נושאים רסיסים מאותו הטיל.

בבית החולים טופלנו בחופזה ושיכנו אותנו במחנה אוהלים עצום בסמוך אליו. רק אני ואתה לבד היינו בכל המאהל הזה. ללא מטפלים או פצועים נוספים.

בבוקר הראשון התעוררנו לאותו המצב. הצעת שנברח מבית החולים כי ממילא איש לא דואג לנו וכי רצית לחזור לחיילים שלך בפלוגה. תחילה התגנבנו לסדנא קרובה. הצעת שנגנוב נגמ"ש וניסע איתו לפלוגה בחזרה, כי הנחת שחסרים בה הרבה נגמ"שים. ניסינו להניע כמה נגמשים שהיו שם ולא הצלחנו, החלטנו לוותר, ירדנו לכביש ותפסנו טרמפים בחזרה עד שהגענו לפלוגה בטסה.

כאשר אני נזכר באירוע הזה, אני חושב עד כמה הוא מאפיין אותך כאדם וכמפקד :  היית נחוש לחזור בכל מחיר ולמרות פציעתך לחיילים בפלוגה כמפקדם ובאותה עת הרגשת כמו אבא שלהם ורצית לחזור אליהם בכל מחיר מתוך דאגה אחריות ואהבה, כאדם. יותר מכל מאפיין אותך איך תמיד הסתכלת עלינו בגובה העיניים, ללא התייחסות לדרגתך ולגילך – ממש כמו אבא. כן, כך בדיוק תישמר בזיכרוני התמונה הסוריאליסטית בה רב-סרן וטוראי פצועים, תופסים ביחד טרמפים באמצע שום מקום בסיני בדרך אל הפלוגה שלנו.

שלמה – היית לי מפקד וחבר – אהבתי אותך מאוד.  

אלון

שלמה  / זהבה לוין

איש משפחה וספר, לוחם ומשורר

אמצע הלילה בשבוע שעבר אנחנו אחרי יום ארוך וקשה בבית חולים כמעט יצאנו מדעתנו בזמן שמחכים ומחכים ומחכים ודוקרים אותו בלי סוף וכואב.

 אנחנו מתעוררים ובא להתחבק  והוא אומר :

"כישפת אותי

 אני כל כך אוהב אותך,

 כל כך טוב לי,

 אני מאושר,

 הלב שלי שר".

 

לוחם בכל חזית

אומרים לנו שהוא בשלב הנשימות האחרונות וכולנו סביבו מנשקים,מלטפים, מחבקים ובוכים ואומרים לו דברים. כל אחד תופס יד או בטן, רגל או לחי ומדי פעם מתחלפים כדי שכל אחד יוכל לגעת בכל חלק מאבא הגדול שלנו.

והוא נלחם, מתאמץ לנשום וממשיך ללא לאות וחולשה עוד שעות ארוכות מסרב להרפות, מתעקש כמו שהוא יודע לעשות כשחשוב לו מאד, כמו שאמרנו לראשונה בטיול לבריכת המשושים לקטנטנים שהתקשו לצעוד : "לוין לא עוצרים בעליה".

 ואז חזרנו על כך בלי סוף, בכל הזדמנות מתאימה.

יש כאן לא מעט אנשים שמכירים את ההתעקשות, ההתמדה והחתירה להגיע לשורש ולכל הפרטים,  בכל עניין וסיפור שחשוב לו מאד, מסיפורי המלחמות שעבר ועד השם של הסבתא של כל אחד מהאבות המייסדים ובוני מדינתנו האהובה והיקרה שלנו, או ראשוני השכונה בה גדל, רמת טיומקין, או העץ המשפחתי לדורותיו.

מלחמת יום הכיפורים ומשפחת פלוגה י' בתוכה, הוא אחד הנושאים היקרים ביותר והחשובים ביותר לשלמה וכל פרט חדש שגילה בכל מפגש עניין וריגש אותו. תמיד אחרי מפגש שכזה אמר לי : "כולם היו בני, אני אוהב את כולם ותמיד ניסיתי לשמור עליהם". 

במפגש הגדול האחרון שהיה אצלנו, ביקש כאתגר למפגש הבא, לעשות הכל כדי להביא את כולםםם גם את אלה שלא מגיעים למפגשים בדרך כלל. 

ואחרון והכי הכי חשוב, שלמה כאיש משפחה.

שלמה הכתיר את סבתא מרים, אמא שלי, כראשת השבט והיה חשוב לו מאד שתהיה בכל אירוע.

הוא אהב כל אחד מחמשת ילדינו ו-11 הנכדים, שהקטנה בהם בת קצת יותר משבועיים והגדול בן 25 ומגשים את אחד מהחלומות של שלמה, להיות סטודנט, לשבת על הדשא בקמפוס ולהנות מכל רגע.

הוא היה מספר בכל הזדמנות כמה הם נהדרים ומספר על הישגיהם, גאה בכולם.  בכל יום אמר לי : "היום אני הכי מתגעגע מאד לילד הזה או לנכדה הזאת"... הוא יצר קשר מיוחד עם כל אחד, ואין מי שיאהב אותנו כמו שהוא אהב.

כשמי מאיתנו שואל "איך נמשיך הלאה ? איך נחיה בלעדיו ?" תשובתי היא : "ננסה לחשוב מה  אבא היה אומר,  מה אבא היה עושה ונתייעץ עם מה שלמדנו ממנו."

 

זהבה

דברים שכתב שוקי אתרוג :

זהבה יקרה,

לא הצלחתי להגיע להלוויה, נודע לי מאוחר מידי, אך היית בליבי כל הצהריים, הערב והלילה.

זכית לחיות עם אדם מיוחד ואמיתי שתמיד דיבר אמת, אף פעם לא חשש, אף פעם לא התחפש למה שאינו וזאת היום תכונה נדירה, כל אחד מאיתנו יודע זאת.

שלמה, היית מפקד-חבר, בזמן המלחמה ומאז המלחמה, נלחמת בשביל הפלוגה ובשביל האנשים.

בהתקפה של הקומנדו המצרי על מוצב טלויזיה, שעתיים אחרי תחילת המלחמה, עזבנו כל אחד את משימתו ולא חשוב איפה היינו, הצטרפנו אליך בהסתערות על אותו גדוד שקפא במקום.  כזה היית תמיד שלמה, להציל את החבר'ה היה הדבר החשוב ביותר בשבילך.

זהבה יקרה, זכית, זכינו.

 

שוקי 

הייתי חיילת טריה בשכם

לשכת המח"ט

בקושי יכולתי להגיד את שמי בלי להסמיק

ילדה של שני שורדי שואה

שבגרו לבדם וללא משפחה

 נטעו את עצמם בארץ חדשה

ואני ביישנית לא בטוחה בעצמה

תמיד בשקט מהורהרת מופנמת.

בוקר אחד נפוצה ידיעה במפקדה

היום יגיעו שלושה קצינים חדשים

ואני חושבת לעצמי

הלוואי שאחד מהם יהיה בן 23 וחמוד

והם באו ואחד מהם היה מ"פ בגולני

חמוד בן כמעט 23 שהגיע כקמב"ץ

אחרי שנה של רמב"ם ניתוחים בלי סוף

ולבסוף בית קיי והתחלת שיקום

מפציעה קשה בראש ורגל מרוסקת

ממוקש שעליו עלה ברמת הגולן

עם הג'יפ שלו הנהג שלא שרד

ילד מתוק בן 23 שהרגיש כבר זקן

והוא זה שלו חיכיתי ורק אותו רציתי.

הוא זה שהיה לצידי 55 שנים,

הוא החלק הטוב שבנו,

החזק מבחוץ והכי רך בעולם מבפנים.

האומר את דעתו בלי חשש ומורא

ואוהב ודואג ומוביל את המשפחה. 

 

 

פעם בטיול ברמת הגולן כשהיה מסלול

קצת קשה וסלעי ליד בריכת המשושים

נוצרה הסיסמא לעידוד הקטנים

"לוין לא עוצרים בעלייה"

ומאז אנחנו אומרים זאת בכל אתגר

וכמו שרוני שלנו מספר 5 האהובה אמרה

תמיד כילדה : "אבא הוא הגאווה שלנו".

 

הנס הזה הצליח לי מאד.

זהבה