פלוגה
י' חרמ"ש, גדוד
טנקים 184, מלחמת יום כיפור
באוקטובר 1973 היתה אמורה פלוגת החרמ"ש י' של גדוד 184 בחטיבה 14 לסיים את
ה"קו" – שלושה חודשים של סיורים ותצפיות לאורך תעלת סואץ בגזרות המרכזית
והצפונית שלה. ב-6 לחודש הושלכה הפלוגה ואיתה כל הצבא והעם לסערת המלחמה, אלא שככל
העומדים בקו הראשון, עבורה היה זה אירוע משמעותי וקשה שגבה מחיר יקר בחיי אדם,
בפצועים בגוף ובנפש.
חלפו שנים לא מעטות עד הרגע שבו היו החברים
בפלוגה מוכנים להיפגש, לדבר ולחדש קשרים, בינם לבין עצמם ובינם לבין המשפחות
השכולות, כדי לחזור לרגעים הקשים ממרחק הזמן והכאב ולנסות להבין ולחבק את הרגשות
שחיכו לפיענוח ולהכלה.
מרגע זה ואילך ועד היום, מתקיים ומתחזק הקשר בין
רוב חברי הפלוגה ועם המשפחות השכולות, וככל שעוברות השנים, ההכרה שככל שנציף את
החוויות שעברנו, והפעם בפרספקטיבה של זמן ובגרות, נדע לגבש לעצמנו וגם לדורות
הבאים, עמדה מוסרית, נפשית ואנושית שתשפיע לא רק על נפשנו-אנו, אלא גם על
התנהלותנו ועמדתנו במרחב הציבורי והחברתי.
למרות שנפגשנו כבר אין ספור פעמים ודיסקסנו לפרטי
פרטים מי היה איפה ומתי, מי חבש את מי ומי עבר מנגמ"ש פגוע אחד לשני, מי שרד
בקרב לבדו וחצה ברגל את קווי המצרים במשך יומיים ועוד, מתגלים כל פעם סיפורים
וזוויות חדשות שמפתיעות ומרגשות מחדש, את אלה שעברו בגופם את האירועים וגם את
השומעים מהצד. ממש טבעי הוא שה"ראשומונים" חוגגים אצלנו כמו בכל התרחשות
שכזאת, אבל מפלס החברות דווקא עולה עם השנים, בכיוון הפוך לסף הדמעות, שעם הגיל
דווקא יורד משמעותית.
הקרבות בהם נטלנו חלק משמעותי היו בתעוז
"טלויזיה", במתחם "חמוטל", בניסיונות לחלץ את מוצבי התעלה
בגיזרה המרכזית ובגיזרה הצפונית מול קנטרה, בחווה הסינית ובצד המערבי של התעלה
לאחר החצייה, מאיסמעיליה עד פאיד. אחדים מאיתנו היו גם באיזור העיר סואץ וג'בל
עתקה.
במהלך הקרבות איבדנו 16 לוחמים ורבים
נפצעו ואחרי המלחמה איבדנו עוד חברים, מי כתוצאה מפציעה ונכות שנגרמה במלחמה, מי
בתאונה בדרך לצבא, יותר מאוחר בלבנון ואף ממחלה. הפלוגה מתנהלת כמשפחה בהרבה
מובנים, והתקשורת המודרנית (ואולי איכות האנשים ?) מאפשרת לשמר את הקשר באופן שוטף
והדוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה